<h1>כל בו הלכ' סעודה סימן כ"ד</h1>
<h2>דף לז.</h2>
ורז"ל הזכירו בתלמוד לענין המוציא ולענין הפרשת חלה כמה מיני מאכלים שהיו עושים באותן הדורות ועכשיו אין אנו בקיאין בהן כגון נהמא דהנדקא ומרתח גביל ולחם העשוי לכותח ורבים כאלו. ועל כלן כתב רבינו תם ז"ל כלל גדול שאין להרהר אחריו וזהו הכלל. כל דבר שבלילתו רכה ולא נאפה בתנור פטורה מן החלה וכל דבר שבלילתו עבה אף על פי שלא נאפה בתנור חייב בחלה, וראיה ממה שאמרו ז"ל במסכת חלה תחלתו עיסה וסופו סופגנין או תחלתו סופגנין וסופו עיסה חייב בחלה עד שתהא תחלתו וסופו סופגנין, כלומר אם גלגל אותו מתחלתו עב כמו שאר עיסות ולבסוף אפאו באלפס בשמן או בשאר משקין כמו שאופין הסופגנין חייב בחלה כיון שבלילתו היתה עבה מתחלה. וכן אם היתה תחלתו סופגנין פי' שהיתה בלילתו רכה כגון סופגנין שעושין בלילתן רכה ועל זה נקראין סופגנין כלומר שהן רכים וחלולין כספוג וסופה עיסה שנאפת בתנור כשאר עיסות חייבות בחלה שבאחד מכל הדברים האלה היא מתחייבת. והוא הדין אם אפאה באלפס בלא שום משקה שאם יש שם משקה הוי תחלתה סופגנין. וראיה על זה מה שאמרו בירושלמי אמר ר' שמעון בן לקיש כל שהאור עובר תחתיו פטור מן החלה ואין מברכין עליו המוציא. אמר רבי יוחנן ובלבד על ידי משקה וכל עיסה שנתגלגלה לעשות ממנה פת לאכילת אדם אעפ"י שבלילתה עבה פטור' מן החלה שכך אמרו רז"ל עיסת כלבי' בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה פטורה מן החלה אע"פ שבלילתה עבה. ויש מתירין לאכול חוטי הבצק הנקראין בלשון משנה ובלעז פינייול"ש לטריא"ה או וירמינ"ט בלתי חלה אע"פ שבלילתן עבה מתחלה ואין מברכין עליהן המוציא כיון שלא לשו אותן מתחלה אלא לבשל לא על מנת לעשות פת מהן ולא דרך פת כלל וכן כל כיוצא בזה. ויש מחמירי' בדבר ואומרי' שכל זמן שיעשנה כעכין כלומר ערוכה ומקוטפת כשאר עיסות שעושין מהן פת אע"פ שלא נעשית לאכילה חייבת בחלה מפני מראית העין. וכן אמרו רז"ל מעשיה מוכיחין עליה, עשאה כעכין חייבת בחלה, כלמודין פטורה. פי' כלימודין כנסרים. פירוש פתיתין ארוכין שאינו מקפיד על לישתן וקיטופן ולפיכך פטורה בזה שכיון ששנה בה אין לחוש במראית העין. וכתב רבי יצחק הזקן ז"ל שבכל דבר שפטור מן החלה פטור מברכת המוציא ומג' ברכות. והרב רבי יונה ז"ל כתב שיש לחלוק בדבר שאם הוא דבר שבלילתו עבה מתחלה ואח"כ רכך אותה על ידי משקה שודאי חייב בחלה לפי שהיתה הבלילה עבה מתחלה וחיוב החלה הגלגול אבל אין מברכין עליה המוציא לפי שהי' תלויה בלחם וזה נתבטל מתורת לחם וכן אין מברכין עליו שלשה ברכות.
<h2>דף נג.</h2>
וכתב הר"ם מקוצי ז"ל על הבוסר פחות מפול הלבן אין מברכין עליו בורא פרי הגפן לפי שאין שם פרי עליו עכ"ל. וכ' הרב בעל הלכות גדולות שהאוכל השקדים המרים בעודן רכין עם קליפתן מברכי' עליהן בורא פרי העץ ואחר גמר פריין אין מברכין עליהן אפילו שהכל לפי שאין דרך לאכלן כל עיקר מפני מרירותן ונראה שאם ממתקן במים חמין על ידי דברים אחרים שמברכין עליהן בורא פרי העץ כאלו היו מתוקין מתחלתן וגם דעת הר' יונה נוטה למה שכתב בעל הלכות גדולות וז"ל אע"פ שאמרו שבשקדים המתוקין אין מברכי' עליהן כשהן קטני' אלא שהכל לפי שאין נטיעתן על דעת כן, בשקדים המרי' מברכין עליהן בורא פרי העץ כשהם קטנים לפי שהמרים ראויים לאכילה כשהן קטנים יות' מן הגדולים שעדיין אין מרירותם ניכר נמצא שנטיעתן היתה על דעת כן ומברכין עליהן בורא פרי העץ. על גרעינין של אפרסקין (ועל) [ושל] גודגדניות או של שאר פירות מברכין עליהן בורא פרי העץ כך כתב ה"ר יונה ז"ל. והטעם לפי שאמרו ז"ל שהגרעינין חייבים בערלה וכיון שיש להן דין פרי לענין ערלה הוא הדין לענין ברכה. ואם הם מרים אין מברכין עליהן כלל. ועל פלפל וזנגביל כתב הרי"ף ז"ל פלפלי רטיבתא בורא פרי האדמה, יבשתא לא כלום דלאו אוכלא אינון. וכן זנגבלא רטיבת' בורא פרי האדמה יבשת' לא כלום. ולסברא זו נוטין מקצת הגאונים ז"ל. וה"ר יונה ז"ל כתב שאין דין הפלפל והזנגביל שוה אלא יבשה אין מברכין עליהן כלל אבל ברטיבה על הזנגביל בורא פרי האדמה ועל הפלפל בורא פרי העץ. ומביא ראיה לדבריו מה שאמרו רז"ל ונטעתם כל עץ מאכל לרבות הפלפלין הנה נראה בפירוש כי הפלפל נקרא עץ ומלבד ראיה זו מביא כמה ראיות אחרות שעל הפלפל הלח מברכין בורא פרי העץ. וכתבו רבני צרפת ז"ל כי כמו שאמרו ז"ל בפלפל ובזנגביל ביבישתא לא כלום הוא [הדין] לכל דבר שהוא כיוצ' בהן שאין לאכלן חיין כמו שהן אלא שמערבין אותן עם דברים אחרים. וכתב ה"ר יונה ז"ל שעל האגוז המבושם הנקרא נוז"א מושקא"ט מברכין בורא פרי העץ. ועל הקנה שנקרא קניל"א בורא פרי האדמה. ועל אותן שהן ספק מברכין שהכל. וכן כתב ר"ח ז"ל. ועל דבש הקנים שנקרא צוקר"י מברכין בורא פרי האדמה, וכן כתב הרב בה"ג. ור"ח ז"ל כתב שמברכין עליו ב"פ העץ לפי שמוציאו מבשול הקנים המתוקים. והר"ם במז"ל כתב שעל הצוקר"י מברכין שהכל ואפילו על הקנים שלו שלא נתבשלו כל צרכן אין דנין הלחו[ת] המתוקות שבהן אלא כמים בלבד ואין מברכין עליהן [אלא] שהכל.
<h2>דף ק:</h2>
וכתב רבינו יצחק הזקן ז"ל שיין שלפני המזון פוטר את שבתוך המזון לפי שהיין שלפני המזון לשתות ושבתוך המזון בא לשרות זה שבא לשתו' פוטר זה שבא לשרו' ולפיכ' בשבתות וימים טובים שאדם מקדש על היין קודם אכילה ומברך בפ"ה אינו צריך לברך על היין שבתוך המזון ולא מבעיא ברכת היין של קדוש לבד שאין קדוש אלא במקום סעודה ובדין הוא שיפטור יין שבתוך הסעודה אלא אפילו ברכת היין של הבדלה או כל זמן שישתה לפני המזון אחר שהסב לאכול יין שלפני המזון פוטר שבתוך המזון מהטעם שכתבנו.
<h2>דף קא:</h2>
ואם בא יין אחר בתוך המזון מברך הטוב והמטיב כאשר כתבנו למעלה דקיימא לן שנוי יין אין צריך לברך בפ"ה כיון שברך על היין הראשו' אבל הטוב והמטיב מברך ואפי' אם היה היין גרוע מן הראשון מברכין עליו ברכה זו על רבוי הטובה ואמרו רז"ל שאין מברכין אותה אא"כ הוא מסב עם אחרים השותין אותו ונהנין עמו דהכי פי' דברכת הטוב לו והמטי' לאחרי' אבל אם הוא לבדו יושב אינו מברך הטוב והמטיב שכך אמרו רז"ל קצבו של דבר על שלו אומר שהחיינו ועל שלו ושל אחרי' אומר הטוב והמטיב. ובתוך המזון אין אחד יכול לפטור חבירו מברכה זו לפי שאין בית הבליעה פנוי כאשר כתבנו למעלה ואם באו להם כמה יינות בתוך הסעוד' צריך לברך על כל אחד ואחד כדאמרינן בגמרא ר' פלוני על כל חביתא וחביתא דהוה פתח מברך הטו' והמטיב. וכתב הראב"ד ז"ל שעל כל שינוי שיבא לו יברך הטוב והמטיב וכן אם ברך על הפת שפטר את הפרפרת מברך עליו הטוב והמטיב אבל בשנוי הפת לא ביאר שיברך הטוב והמטיב. ודעת קצת הפוסקי' דדוק' על שנוי יין צריך לברך הטוב והמטיב אבל על שנוי פת אין מברכי' לפי שהיין הוא ברצון הש"י ואין הדבר נותן לבני אדם לעשותו טוב או רע. תדע שכן הוא שהרי מחבית אחד יצאו כמה חביו' אחד טוב ואחד רע אבל הפת בידי אדם הוא לעשותו יפה או ההפך, ועל כן אין הדין נותן להיות מברך על השנוי כיון שברך על אותו שבתחלת הסעוד'. ויש חולקין על זה ואומר' שעל רבוי נברך הטוב והמטיב (ואינו) [ואנו] נהגנו כדעת הראשון.
כתב הר"מ שותה יין חדש אחר יין ישן או להפך אינו מברך הטוב והמטיב כי אם בפ"ה. וכל שלשים יום של תסיסתו נקרא חדש. והר"ף ז"ל כתב שלא לחלק כי לעולם מברכין הטוב והמטיב אפי' מן הגרוע רק שלא יהיה גרוע יותר מדאי.
<h2>דף קג.</h2>
ואם מקלע ריפתא דערובא בצעינן עלה פי' ליום השבת אחר שבשלו ואפו כל מה שהיו צריכי' והטעם הואיל ועבד ביה מצוה חדא נעביד בהו מצוה אחריתי. ונוכל ללמוד מזה לשאר דברים כגון באגודה של הדס של לולב שמיחדין אותו להריח על הבשמים במוצאי שבת וכן שירי פתילות של שבת שמדליקין אותן במ"ש לברך על האור הואיל ועבידנא בהו מצוה חדא נעביד בהו מצוה אחריתי.
